המתבגר שלי חזר השבוע ממחנה קיץ בינלאומי בחו"ל. 11 יום בלי טלפון, 11 יום שגם למדריכים שאיתו בקושי יש אפשרות לתקשר איתנו ולדווח. מודה שהיה לי מאוד קשה. למרות שידעתי שאם יקרה משהו חריג ימצאו את הדרך לדבר איתי, למרות שראיתי מקומץ התמונות שנשלחו שהילדים שם עושים חיים משוגעים, ואת ראשו וחיוכו של הילד שלי קלטתי גם בתמונות מידי פעם, ולמרות שאני מכירה אותו היטב ויודעת שהוא מאושר, היה לי מאוד קשה. מצאתי את עצמי מסתכלת שוב ושוב באותן התמונות ומנסה להוציא מהן אינפורמציה: ליד מי הוא יושב? מה הוא לובש? מה קרה לחולצה שלו?...

ואז הבנתי שאני חודרת לפרטיות שלו.

העניין הוא כזה: לילדים שלנו יש זכות לחיים משל עצמם. כן, גם לילדי הגן. יש משהו קצת לא תקין בזה שאנחנו הופכים להיות זבוב על הקיר בגן, בקייטנה או בטיול השנתי שלהם ומנסים בזמן אמת להבין וללמוד על עולמם מתוך חור הצצה ספורדי ומקרי.

אי אפשר לזלזל ולו לרגע בצורך שלנו, ההורים, להציץ לחוויות שעוברות על הילדים שלנו ביומיום, במיוחד אם הם ילדים שלא מרבים לשתף: אנחנו דואגים לשלומם, ל- well being שלהם, אנחנו מתמלאים נחת כשאנחנו רואים אותם מחייכים, חווים חוויות, משתתפים, מוקפים חברים. כשאנחנו יודעים עוד על החוויות שהם חוו היום, גם קל לנו יותר לשוחח איתם על זה ובאופן מסוים זה יוצר בינינו קרבה.

אבל יש גם בעיה. בעצם, יותר מאחת.

​

הראשונה היא התמונה החלקית שאנחנו מקבלים. הגננת מצליחה לתפוס את הילד ברגע אחד מתוך אינספור רגעים בזמן. נתמלא בדאגה אם נראה ריקוד מסוים ואת הילד שלנו יושב בצד, למרות שאולי בשאר הריקודים הוא כן השתתף. נקפוץ למסקנות אם נראה שהוא לבד בתמונה. אבל כל ההתנהגויות האלו הן אולי רגעיות, אבל סביבן אנחנו כבר בונים תיאוריות שלמות.

​

הבעיה השניה היא החדירה לפרטיות שלהם. כל ההתנהגויות האלו הן לגמרי לגיטימיות....

אבל הילדים כבר הבינו את הציפיות מהם: לחייך למצלמה, שאמא לא תדאג. אבל מותר להם לא לרצות לרקוד, מותר להם לחלום, להיות לבד מידי פעם, מותר להם לא להתנסות. ומותר להם גם שלא ישאלו אותם אחר כך למה. הם לא חייבים הסברים. תחשבו שהייתם מצולמים כל היום, ובן הזוג שלכם או ההורים שלכם היו בסוף היום שואלים אותכם שאלות על רגעים נקודתיים וההתנהגות שלכם ברגעים האלו. כשאנחנו לא איתם, ההתנהגות שלהם שונה אולי, וזה דבר נורמלי ובריא. הפולשנות שלנו ליומיום שלהם מפריעה להם להתנהג בצורה ספונטנית ואותנטית. וגם אם היא לא מפריעה בהווה, היא שותלת להם את ההבנה שהם תחת עינכם בכל מקום, גם כשאתם לא שם. גם אם הצצתם להם בסדר היום, כי הגננת שלחה, יתכן שזה לא רעיון טוב לערוך תחקיר עומק אחר כך על מה שהופיע בתמונות.

​

הבעיה השלישית היא היכולת של הילדים להבין מהי בדיוק חוויה, ואיך מספרים אותה למי שלא היה שם. באופן טבעי, אנחנו לא אמורים לדעת שום דבר על "איך היה היום", למעט איסוף רמזים מהכתמים על הבגדים שלהם או היצירות התלויות על הלוח. באופן טבעי, אנחנו נדע רק אם הילד יספר לנו, את מה שהוא יבחר לספר לנו. אבל עם הווצאפ של הגן אנחנו יודעים כבר הכל מבלי שהילד סיפר כלום.

היתרון- אנחנו יכולים לפתח שיחה גם עם ילד שמתקשה בכך, כי נוכל לתמוך באופן בו הוא מספר בעזרת הידע שיש לנו.

החסרון- הוא עלול להתקשות להבין איך בכלל עושים את זה: איך נזכרים בכל מה שהיה היום, איך מפרידים בין עיקר לתפל, איך מארגנים את המידע למי שלא היה שם. בין היתר, סיפור חוויה עוזר לילדים להתפתח ביכולות הבנת תיאוריית המיינד: מה אמא עוד לא יודעת ואני חייב לספר כדי שהיא תבין את הסיפור, לצד מה אמא כבר יודעת וזה מיותר לספר. עם הווצאפ של הגן קורה דבר מוזר: אמא יודעת המון דברים, אפילו שהיא לא היתה שם... אז מה כבר נשאר לי לספר לה? ואיך אני יכול לדעת איזה תמונות שולחים לה כל יום, כדי לנבא מה היא כבר יודעת ומה לא?

ובכלל, מהי חוויה בכלל? האם חוויה קיימת רק אם משתפים אותה עם אחרים? אם עשיתי משהו נהדר היום ולא שלחו תמונה, אז אולי הוא לא קרה?

​

גננת אחת שיתפה אותי באחת ההרצאות שילדה בגן שלה ציירה ציור יפה וביקשה מהגננת לצלם ברגע זה ולשלוח לאם. הגננת אמרה שאין צורך לצלם, שהם יראו לאמא כשהיא תבוא לאסוף, אבל הילדה התעקשה על צילום. אני חושבת שהילדה הנבונה הזו הבינה שרק משהו שהוא מצולם- קיים. לצילום אמא תתייחס, את הצילום היא תראה. אבל מה תהיה תגובתה פנים אל פנים כשנראה לה את הציור? אולי היא תהיה באמצע שיחת טלפון כשהיא תבוא לאסוף?...

​

ועוד עניין אחד קטן: אני יודעת שהרבה הורים דורשים תמונות מהגננות, במיוחד כשהעיתונות רוויה בסיפורי זוועות, שלא נדע. ועדיין, הייתי מעדיפה את הגננת של הילדים שלי "כאן ועכשיו", מתבוננת בהם בעיניה ולא דרך עדשת המצלמה.

​

אז מה כן?

• דרשו פחות: הגננת צריכה לקבל מסר שאנחנו רוצים אותה זמינה לילדים ולא עסוקה בטלפון.

• השתמשו בתמונות שכבר נשלחו, אבל בלי פולשנות: נסו קודם לברר אצל הילד איך היה לו היום בגן. ספרו על הפעילות באופן כללי ("ראיתי שהיום עשו לכם בריכה בחצר!") והתמקדו ברגשות של הילד ובדברים שהוא רוצה לספר. נסו לא לשאול על דברים שהילד עשה ("ראיתי שאתה היית המלך בהצגה במפגש!") או לא עשה ("ראיתי שלא השתתפת בצביעה בגואש").

• אל תכנסו לסרטים. לכולנו יש רגעים בהם אנחנו רוצים להיות יותר לבד, שלא מתחשק לנו להשתתף. תנו להם את הזכות להתנהג באותנטיות.